געגועים לעבר. מסע עתיק בצפת

צפת העתיקה היתה לנו, ה'צפתיים' של פעם, לאימא אדמה. היא היתה עבורנו הכל. כל מה שהיינו צריכים. תום נעורים, אהבות ראשונות, עבודות ראשונות, אומנות, מוזיקה, חיים. זו צפת שאני זוכר. זו האחת שאני רוצה לזכור. 

השבוע חזרנו לסמטאות המצוירות. אנחנו והאורחים שלנו מאמריקה. טיול משפחתי לצפת העתיקה.

 ההתחלה היתה בחנייה על הכביש המוביל למלון רות (רימונים). מזעזע. איך לא חושבים על לחסום את הכביש הזה לכל עובר ושב. נוסעים שם כמו מפגרים. האורחים נבהלו, גם אנחנו, אבל המחשבה שתכף כל הזוהמה תיעלם ונחזה בקסם העתיק, דחקה בנו להמשיך. 

כל צעד על מרצפות האבן העתיקות, חיזק אותנו להמשיך. 

קרית האמנים. הכל יפה סביב. שקט, שלווה, הר של פלאות. חבל שיותר מדי שקט. פעם היו האמנים מקשטים את הסמטאות. היום כבר לא. פה ושם איזו גלריה, לא יותר מזה.

הנחמה הגיעה בביקור בתערוכה הכללית. חוגגים שם 70 שנות יצירה. וזה אומר הכל על מה שפעם היה שם. עדות לעבר. תפילה לעתיד. 

משם פנינו לרובע העתיק. בתי הכנסת, המנהרות התת קרקעיות, הדמויות הצבעוניות, התיירים ואנחנו. חבורה של הורים וילדים, מכאן ומשם, חוזרים בזמן, אל צפת הקסומה.

בעלי הגלריות על סמטת אלקבץ חולקים רגשות מעורבים. חלקם עדיין לא חזרו לעבוד מאז הקורונה. אחרים כן ומנסים להתאושש. ויש את אלה שרואים להם על הפנים שזה לא מה שהיה פעם וצריך חשיבה מחודשת על החיים במציאות הזו. 

גם אריה בוזנח, מדריך טיולים, צפתי מאז ולתמיד, סיכם במשפט ורבע, שהמצב לא משהו.  

צפת העתיקה האירה לנו פנים וחיבקה באהבה. גם התימני מה'לחוח הצפתי' היה חביב וטעים, עד לרגע שגזל 24 ש' על בקבוק בירה ברחוב. לא בישיבה, לא על הבר, בעמידה ברחוב. פאקינג 24 ש'. חבל. 

אבל לא התימני ולא הבירה היקרה שלו, הרסו לנו את החוויה. במיוחד לא אחרי שחתמנו את הטיול ב'מקאמאת'- המכללה למוזיקת המזרח בחאן החמור הלבן. קסם של מקום בלב הפלא העתיק של צפת.